החלטה בתיק רע"פ 4239/05

1.        זו בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופטים צ. סגל, י. נועם, ור. כרמל) בו נדחה ערעורו של המבקש על גזר דינו של בית המשפט השלום בירושלים, לפיו הורשע בעבירות של זיוף ומרמה, והושתו עליו 7 חודשי מאסר בפועל וכן 4 חודשי מאסר על תנאי.

רקע

2.        ביום 12.2.1988, נכרת בין המבקש לבין המתלונן חוזה מכר, לפיו מכר המתלונן למערער דירת מגורים. ביום 1.3.1989, הודיע המתלונן למערער על ביטול החוזה עקב הפרתו, זאת מכיוון שלא שילם את מלוא התמורה עבור הדירה. על אף הודעת המתלונן כאמור, פרצו המבקש ובני משפחתו לדירה ללא רשות ותפסו בה חזקה שלא כדין עד לשנת 1995.

3.        המתלונן הגיש תביעה לבית המשפט המחוזי בתל-אביב לביטול החוזה ותביעתו נתקבלה. על החלטה זו ערער המבקש לבית משפט זה (להלן: הערעור הראשון). בית המשפט, בעקבות קבלות שהגיש המבקש (ואשר אחר מכן התגלו כמזויפות) החזיר את התיק לבית המשפט המחוזי לדיון מחודש, ובית המשפט המחוזי קבע שנית כי החוזה בטל, והורה על השבת התמורה ופינוי המבקש ומשפחתו מהדירה. על פסק הדין האמור שב והגיש המבקש ערעור לבית המשפט זה (להלן: הערעור השני). על רקע הליכים אלה הוגש נגד המבקש כתב אישום בעבירות של זיוף בנסיבות מחמירות, שימוש במסמך מזויף בנסיבות מחמירות, נסיון לקבל דבר במרמה עדות שקר, בידוי ראיות ושיבוש הליכי משפט.

האישומים

4.        על פי האישום הראשון, בעת הגשת הערעור הראשון לבית המשפט העליון,  צירף המבקש לערעור שתי קבלות מזויפות: האחת על סך 8,000 ש"ח, והשניה על סך 12,000$, כראיה לכך ששילם למתלונן סכומים, אשר למעשה לא שולמו. המבקש השתמש בקבלות אלו ביודעו כי הן מזוייפות ובכוונה להטעות את בית המשפט; בעקבות הגשתן, הוחזר הדיון לבית המשפט המחוזי להליך נוסף.

           על פי האישום השני, במסגרת הערעור השני שהגיש המבקש לבית המשפט העליון, ביקש גם עיכוב ביצוע של פסק הדין נשוא הערעור. בקשתו זו נדחתה. בעקבות החלטת הדחייה, העלים המבקש את כל ההחלטות המודפסות מתיק בית המשפט, ושינה את החלטת בית המשפט העליון, הדוחה את בקשת עיכוב הביצוע על ידי מחיקת המילים "הבקשה נדחית" ורישום המילים "ניתן צו עיכוב, 26.2.95", במקומן. ביום 9.5.1995, הוצג המסמך המזויף האמור על ידי בנו של המבקש בפני נציגי ההוצל"פ, בכוונה להכשיל ביצוע הוראות בית משפט ולעכב בכך שלא כדין את הליכי מימוש פסק הדין שניתן נגדו.

ההליכים בערכאות הקודמות

6.        ביום 21.4.2004, הרשיע בית המשפט השלום את המבקש בשני האישומים, וגזר את דינו. בגזר הדין התייחס בית המשפט לחומרתם הרבה של מעשי המבקש. כן עמד על כך שהמבקש אינו נוטל אחריות על מעשיו. כנסיבה יחידה לקולא ציין את העיכוב שחל בהגשת כתב האישום, וחלוף הזמן מאז ועד המשפט. במועד מתן פסק הדין חלפו כעשר שנים מביצוע העבירות וגם כתב האישום עצמו הוגש באיחור ניכר. חרף ההתמשכות האמורה, ראה בית המשפט להחמיר עם המבקש נוכח עבירות נוספות שעבר בטרם ביצע את העבירות נשוא הליך זה, ואף במהלכו של הליך זה. לאור הסתבכויותיו החוזרות ונישנות של המבקש בפלילים במהלך השנים לא ראה בית המשפט לפטור אותו מעונש מאסר בפועל חרף התמשכות ההליכים בתיק זה, וגזר עליו מאסר בפועל של מספר חודשים ומאסר על תנאי.

7.        המבקש ערער על גזר הדין לבית המשפט המחוזי בירושלים, וטען כי הערכאה הדיונית לא ייחסה משקל מספיק לחלוף הזמן בין מועד ביצוע העבירות לבין מועד מתן גזר דינו. כן טען כי בית המשפט התעלם מנסיבותיו האישיות הקשות.

8.        בית המשפט המחוזי דחה את הערעור. הוא קבע כי התמשכות ההליכים המשפטיים אכן משמשת נימוק לקולא לענין העונש. אולם לא בכל מקרה של מעבר זמן רב כאמור יש להימנע מהטלת מאסר בפועל, ובמיוחד כך כאשר לנאשם אחריות תורמת בהתמשכות שארעה כפי שארע כאן. בית המשפט שלערעור מצא כי הערכאה הדיונית נתנה משקל ראוי לחומרת העבירות מחד, ולהתמשכות ההליכים כנימוק לקולא מנגד, תוך התחשבות בחלקו של המבקש בהתמשכות זו, וכן בהינתן נסיבותיו האישיות. בנסיבות הענין לא ראה להתערב בעונש, וקבע כי מדובר בעונש הולם שאין מקום לשנותו.

בקשת רשות הערעור

9.        בבקשתו בפנינו, חוזר המבקש על טענתו כי פרק הזמן שחלף בין ביצוע העבירות, ובמיוחד עבירות האישום הראשון, לבין גזר הדין הוא ניכר, ולכן אין זה ראוי להטיל עליו מאסר בפועל בגין הרשעותיו. הוא כופר בטיעון לפיו יש לו חלק מרכזי בסחבת שנוצרה, ומכל מקום טוען כי כתב האישום הוגש 10 שנים לאחר ביצוע העבירות נשוא האישום הראשון, וזאת בלא קשר להתנהלותו שלו במהלך הדיון בבית המשפט. מכאן, כי חלה התמשכות זמן אובייקטיבית שאינה קשורה כלל להתנהגותו שלו, המצדיקה הימנעות מהטלת מאסר בפועל. כן הוא טוען לנסיבות אישיות ומשפחתיות המצדיקות התחשבות, ומתייחס בין היתר לנכות צמיתה מלאה ממנה הוא סובל מזה שנים רבות ולנכותה של אשתו ומחלותיה, ולחובתו לסעוד אותה ולטפל בה. הוא הרחיב בטיעוניו בדבר קשיי הקליטה שלו ושל משפחתו בארץ, וקשייו של בנו שעבר נסיון אובדני.

10.      דין הבקשה להידחות. הבקשה נוגעת לחומרת העונש שנגזר, וכלל הוא מלפנינו כי לא תינתן רשות ערעור בענינים של חומרת עונש אלא במקרים חריגים ומיוחדים (רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל). ענייננו אינו נופל בגדר אותם מקרים חריגים. הבקשה גם אינה מעלה שאלה משפטית בעלת חשיבות ציבורית כללית המצדיקה דיון בערכאה שלישית (רע"פ 1681/97 כהן נ' מדינת ישראל).

11.      מעבר לנדרש יצויין, כי בשים לב לעבירות המרמה החמורות שביצע המבקש, העונש שגזר עליו אינו חמור כלל ועיקר. מעשיו הקשים של המבקש נועדו לשבש הליכי משפט ולהטות משפט באמצעות הצגת מסמכים מזוייפים; כמו כן הם כוונו  לשבש את מערכות ההוצאה לפועל בדרך הפוגעת באופן מהותי באינטרס הפרט והכלל.  באופן רגיל, היו העבירות החמורות נשוא ההרשעה מצדיקות ענישה מחמירה בהרבה מזו שהוטלה בפועל על המבקש. החמרה זו מתבקשת גם נוכח העבירות הנוספות מאותו סוג שעבר המבקש, המצביעות על עבריינות פלילית שיטתית. אלא שבתי המשפט דלמטה נקטו גישה מקילה עמו בגלל מעבר הזמן שחלף מאז בוצעו העבירות ועד שהסתיים משפטו בערכאה הראשונה, ונוכח נסיבותיו האישיות הקשות. אין הצדקה להקלה נוספת בענישת המבקש אשר גם כך הקלה עמו הקלה גדולה. כך סבר בית המשפט המחוזי ובדין כך, וברי, אפוא, כי אין מקום לחזור ולדון בכך בערכאה שלישית.

12.      ראוי להעיר בענייננו, כי במעבר זמן רב בין מועד ביצוע העבירות לבין סיום המשפט אין, כשלעצמו, כדי לשלול הטלת עונש מאסר בפועל על נאשם, אף שראוי הוא כי נסיבה זו תהווה שיקול לקולא בין שאר שיקולי הענישה. בנסיבות מתאימות, עשוי שיקול זה להצדיק הימנעות מהטלת עונש מאסר בפועל (ע"פ 2848/90אסא נ' מדינת ישראל, פ"ד מ"ד(4) 837)אולם לא בהכרח כך (ע"פ 347/75 פוקה הירש נ' מ"י, פ"ד ל(3) 197; ע"פ 786/84 מ"י נ' שלום הלוי ואח', פ"ד לט(2), 714; ע"פ 876/90 דב וינקרנץ נ' מ"י, תק-על 91(3) 2080; דנ"פ 5035/99 בנימין דורפמן נ' מ"י, תק-על 2000(1), 521). בפרשת וינקרנץ, שם, העיר בית המשפט:

"הסחבת בה לוקים, לעתים, הליכי חקירה, אישום ושמיעת משפט - כשהמדובר, בעיקר, בחשודים ובנאשמים שאינם נתונים במעצר - הינה תקלה קשה, שיש לעשות כל מאמץ לצמצומה. הכל מסכימים, שבקיומה של סחבת יש טעם המצדיק הקלה במשכו של המאסר הממשי, שייגזר על העבריין, מקום שעונש זה הינו ראוי ומתחייב בנסיבות העניין. ויש אף (כבפרשתו של ע"פ 2848/90 אסא נ' מדינת ישראל, פ"ד מ"ד(4) 837), שעצם הסחבת תצדיק הימנעות מהטלת עונש מאסר ממשי כלשהו. אך תהא זו תקלה קשה שבעתיים לציבור, אם בכל מקרה ייחלצו בלא עונש מאסר עבריינים הראויים לעונש זה, ואשר בשל התנאים השוררים בקרב רשויות החקירה והתביעה ובבתי המשפט, השתהו הליכי חקירתם, האשמתם או בירור דינם".

           דברים אלה נכונים באשר לנאשם שאין לו יד וחלק בסחבת שנוצרה, מקום שכל כולה נובעת מאילוצים מערכתיים שונים. הם מקבלים מישנה תוקף כאשר הנאשם תרם להתמשכות הזמן (פרשת הלוי, שם; פרשת דורפמן, שם). במקרה שלפנינו, חלק ניכר מהתמשכות הזמן נבע מתכסיסיו של המבקש ומאופן התנהלותו הוא. יתר על כן, שיקול מעבר הזמן מאבד הרבה ממשקלו מקום שנאשם ממשיך בביצוע עבירות בתוך  התקופה בה מתנהלים הליכים נגדו, ובמיוחד כך כאשר אופיין וטיבן של העבירות הנוספות דומה לאלו של העבירות נשוא המשפט המתנהל נגדו.

12.      בשים לב לכלל נסיבות הענין, אין מקום למתן רשות ערעור בערכאה זו.